יומן מסע
05.06.2018
פרק ראשון – הודו מזווית קולינרית
מהרגע הראשון שחשבתי על הסיפורים לבלוג , חשבתי על שילוב המקצוע שלי מרובה הנסיעות והאהבה המטורפת שלי לבישול.
אז מה המקצוע שלי? הכותרת מספרת, קניינית צמרת ?, צוחקת!
אני לא SHOPOHOLIK, אני רק מנהלת רכש שנוסעת יחסית הרבה, כבר הרבה שנים, מאוד אוהבת את מה שאני עושה, זו חלקת האלוהים הקטנה שלי.
ליד זה התפתח לו תחביב במשך השנים של אהבה לבישול ואפיה.
כיום אני בזכות זה מתחזקת אינסטגרם פעיל, בלוג שמח מלא מתכונים ומלא סיפורים על הכל, אוכל, מסעדות, מטוסים, שווקים, טיולים ומסעות עבודה.
סיפורי הראשון הוא המסע האחרון בהודו, כן הנסיעה נסיעת עבודה, רגילה, לא מרתקת במיוחד.
אך בכל נסיעה כזו תמיד משתלב לו איזה סיפור מצחיק, מציאות שמתחזקת את עצמה ותקריות בלתי צפויות…אז עליתי למטוס במוצאי שבת, שונאת את הטיסות הללו שמקצרות לי את השבת, אבל כשאין ברירה, אז אין ברירה.
טיסה של טורקיש אירליינס, עדיין לא החלו עם טיסות אייר אינדיאה שאמורות לקחת 5 שעות, למי אכפת שהן טסות מעל שמי דובאי או משהו כזה, העיקר שתהיינה קצרות.
הטיסה הראשונה לאיסטנבול על מנת לפגוש את טיסת ההמשך שלי ערכה כשעתיים, הוגשה ארוחה במטוס ממש בלתי אכילה
אף פעם לא הצלחתי להבין למה צריך להגיש אוכל כל כך ירוד במטוס, הרי אנחנו משלמים במיטב כספינו לכרטיס, אמנם מחלקת תיירים, אך בכל זאת.
הרי להכין אוכל טעים או לא טעים זו אותה עבודה, אז למה?
סנדוויץ' דלוח, סלט ללא טעם שמי יודע מתי חתכו אותו, זה לא שלא ניסיתי לאכול מזה, פשוט לא ירד לי בגרון, אז וויתרתי, חיכיתי לרדת באיסטנבול לחפש משהו לאכול.
לשמחתי הביטחון לקח מהר והותיר לי זמן לחפש אוכל נורמלי, שפע המבורגרים, אוכל טורקי, סטארבקס ובר סלטים טבעיים 1 – בחרתי בו.
הכל ניראה טרי , ארוז מזמין ובאמת טעים. מזל שאכלתי כי לטיסת ההמשך לא לקחתי בחשבון בכלל את האוכל ופשוט נרדמתי.
הגעתי לדלהי, מלון 5 כוכבים TAJ PALACE, כל השגרירים והאורחים החשובים מתארחים שם, תענוג של מלון
לארוחת בוקר לקחתי הימור והזמנתי 2 נמות מסורתיות הודיות לניסיון… מי שלא מכיר את האוכל ההודי, הוא כבד, מתובל ודי חריף.
המנות כללו סוגי לחם שונים הודיים עשויים טרי על המקום ומתבלים שונים, חייבת לציין כי אפילו הופתעתי.
שנים רבות אני טסה להודו, עם השנים התרחקתי מאוד מהאוכל הזה בשל היותו שמן, כבר וחריף מוות, עכשיו לצורך הבלוג החלטתי לנסות שוב את מזלי וכך עשיתי
ההמשך היה משעמם, פגישות וכו' ולכן לא האריך בסיפור, עד שקמנו ב 5 בבוקר לטיסה ל COIMBATORE, עיר בדרום הודו, כאילו מדבר, חור שחבל על הזמן, שם נפגשנו עם מפעלים שונים ובדרכינו חזרה המארח שלנו רצה כך כך לצאת מגדרו שצייד אותנו בשק קוקוסים לשתייה, כן כאילו כמו בהישרדות…
ומה נעשה איתם? אין לנו אפילו מאצטה לפתוח ולשתות, מה אנחנו בג'ונגל? שלא לדבר על זה שאנחנו בדרך לשדה התעופה לטיסה חזרה.. מי יעלה אותנו למטוס עם שק של קוקוסים?
לא הצלחתי להירגע מהקטע הזה, נקרעתי מצחוק.
ואז בשדה התעופה עם בקרה ביטחונית כבדה, לקיחת מצתים, מים באיסור מוחלט לעלות, נעילת המזוודות עם אזיקונים.. מגיע רגע העלייה למטוס… ו… יוצאים מהטרמינל והולכים למטוס ברגל.
איך בעידן שלנו עם ביטחון כזה עוד נותנים לאנשים ללכת ברגל למטוס? איך? איך?
והגענו למומבאי, לא הייתי כאן שנים, חייבת לציין כי העיר השתנתה לטובה.
לא שיש פחות הודים, אבל יש כבישים יותר רחבים, פחות הומלסים, והרבה יותר נקי.
פרט לעבודה שעל זה לא מעניין אותנו בכלל לשמוע, הוזמנתי בערב למסעדה איטלקית פיוזין.. קצת איטלקי עם נגיעות הודיות.
האוכל היה מפתיע באופן יוצר מהרגיל, מנות קטנות מעוצבות וכלון טעימות, אם מזדמן לכם להגיע למומבאי למסעדה קוראים INDIGO, מומלץ בחום
